אני נושא את שמו של סבי. מעולם לא פגשתי אותו.
במשך רוב חיי, דולף היה שם שהיה שייך לי.
ואז מצאתי מכתב שכתב בשנת 1938 מסנט מוריץ אל אמו, מרגרטה.
הוא כתב מחוץ לגרמניה. הוא כתב על ערכה של העובדה הזאת.
בחוץ שוב בן אדם.
זו הייתה הפעם הראשונה שמילותיו הגיעו אליי. המכתב פתח ארכיון.
החפצים אינם מציעים סיפור שלם. הם מציעים שברים. דרכון. שטר. רשימות. תצלומים. חפצים מחנות המשפחה.
יש מסמכים המתארים מה היה בבעלות המשפחה. אחרים מסמנים את הרגע שבו נלקח.
שטר משנת 1938 מזהה את דודו של אבי, פריץ, כיהודי על פי החוק ששימש לנטילת רכושו.
רשימת טרנספורט נושאת שלושה שמות — קורט, פאולה והנס — ברכבת לוורשה.
התיעוד מסתיים בהגעה. מה קרה אחר כך? עדיין איננו יודעים בוודאות.
דולף שרד. הוא הגיע לאמריקה והתחיל מחדש.
בשנות השבעים חזר פעם אחת לגרמניה עם אבי. הוא לא רצה לראות את העיר.
הוא ביקש להגיע למקום אחד בלבד — קבר אביו — ושם אמר בשקט את תפילת האבל.
שנים אחר כך עמדנו אבי ואני ליד אותם קברים.
הם לא ענו על השאלות שעדיין פתוחות. הם הפכו את ההיעדרויות לנראות.
הארכיון הזה אינו משלים את הסיפור. גלו מה מצאנו — ומה עדיין חסר.